זה התחיל לפני כמה חודשים כשנבחר היעד לחופשת הסקי השנתית. מידי שנה בעלי לוקח את שני הגדולים ונוסע עם אחיו וילדיו לסקי ואני נשארת עם הקטן. מעולם לא הצטרפתי לחופשה הזאת. בהתחלה זה היה הפחד מטיסה שהשאיר אותי בארץ המון שנים. ואז כשכבר העזתי והתחלתי לטוס ליעדים אחרים, עדיין נרתעתי ממזג האוויר הקר והמושלג, מהדרך הארוכה והמייגעת עד שמגיעים לאתרי הסקי המרוחקים בדרך כלל משדה התעופה, מעודף הביגוד, ומכך שמה בעצם יש לי לעשות שם כשאני לא עושה סקי חוץ מלשבת סגורה בחדר עם ספר טוב. אז העדפתי להישאר בארץ.
בעלי שאל אותי אם אני מתכוונת להצטרף השנה? הרהרתי בסוגיה והתלבטתי אם לא הגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות וללכת על זה. בכל סרטי הבר/בת מצווה המשפחתיים, תמיד היה חלק חשוב בתיעוד כל חוויותיהם מהסקי, מההווי המיוחד שהתפתח בשעות הגלישה וגם אחרי.
כבר אז הרגשתי שאני ממש מחוץ לתמונה. שנה שעברה, כשכבר חשבתי להצטרף, לא הבחנתי בהתלהבות רבה מידי אצל הילדים ביחס לרעיון הזה. הם כבר מתבגרים וגדולים ופחות זקוקים לאמא, יש להם אחד את השני, את החברותא של בני הדודים שקרובים אליהם מאוד גם בגיל וכמובן את אבא, שהוא שותף מלא לחוויה. הבנתי שהם יצרו לעצמם את הקטע שלהם. זה לא קל להכניס רגל לקבוצה סגורה, גם אם היא המשפחה שלך.
ואז בהברקה של רגע, שאלתי את בעלי, “מה דעתך לקחת את הקטן איתך השנה, בלעדיי?”.
גבות הורמו ושקט השתרר. “אם את לא מצטרפת, זה יהיה לא פשוט”. הוא ענה. “כל אחד מהילדים הוא ברמת התקדמות אחרת ויהיה לי קשה לחלק את עצמי ביניהם”, הוא הוסיף.
השתדלתי להביא טיעונים משמעותיים כמו למשל שהקטן מאוד רוצה להיות חלק מהחבורה וזה הגיל שגם הגדולים התחילו ללמוד בו סקי. וכמה כדאי לאפשר לגדולים לעזור לו ולהעצים אותם דרך זה.
הוא היסס.
אני יודעת שלנסוע עם שניים זה לא קל. יש גם את הענין שכבר היו אפיזודות של פציעות בעבר.
לפני שנתיים הבכור שבר את ידו ביום הראשון של החופשה וסבל מכאבים והיה צריך להתרוצץ בין רופאים. אז איך עכשו אני מעמיסה עליו גם את הקטן?
אבל המחשבה להיות לבד שבוע קרצה לי מאוד ובסופו של דבר הוא הסכים.
פחות משבוע לפני הנסיעה הקטן הצטנן ועד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם יצטרף אליהם בסוף או לא ולכן לא העזתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים מידי.
אבל סוף טוב הכל טוב. הוא החלים והיום הגדול הגיע.
מהרגע שהבנתי שהמטוס שלהם עלה לאוויר כמתוכנן, קיבלתי החלטה אמיצה להסיר כל דאגה מליבי לקיומם של תרחישי תופת אפשריים ובחרתי להסיט בכוח את כל נתיבי המחשבה לכיוון הטוב ולשלח אותם באמון מלא שהם בידיו הטובות של אלוהים לשבוע הקרוב.
לאט לאט המתח החל להתפוגג והעייפות של השבועות האחרונים השתלטה עלי. חזרתי למיטתי לשינה עמוקה של כמעט שלוש שעות רצופות, שלאחריה התעוררתי כולי מליאת עוז ועזוז לחגוג את חג החירות הפרטי שלי.
כן. לא אכחיש שהיה כייף. שבוע של שכרון חושים, לא בהיבט הזה שאולי חשבתם… אבל הספקתי לשתות הרבה קפה עם חברות שהיו ספונטניות, להשתתף ב’קריאת מגילת אסתר’ עם גיסתי המקסימה, לישון בשקט בלי שאף אחד יפריע לי, לראות סרטים טובים, להיות מוזמנת לארוחה אצל חמותי וחמי, לבקר את אמא שלי ואפילו לישון אצלה לילה אחד. להתפנק עם אחותי ואמי בארוחת בוקר טעימה, בשיחות מלב אל לב ובסיבוב בקניון, שאמנם לא הניב תוצאות בשטח אבל היה כייף ולא הייתי בלחץ לחזור הביתה. בכלל, כל אלמנט הלחץ השתחרר. לא הכנתי סנדביצ’ים בבוקר, לא הסעתי אל ומבית ספר, לא הייתי בהיכון עם ארוחות חמות לילדים, לא לקחתי לחוגים, לא פיניתי צלחות מהשולחן, כלים נערמו, בגדים נזרקו על הרצפה, בדיוק כמו שהילדים שלי עושים בשוטף. לא הייתי צריכה להכיל ולהיות נחמדה לאף אחד בבית.
כמה לחץ יש לאישה המודרנית שמג’נגלת עם שלל משימותיה ומטלותיה, שגם אם נעשות באהבה ובשמחה רבה עדיין הלחץ והמתח קיימים שם ברקע (אין ספק שגם האבות הם באותה סירה של ריצה אינסופית עבודה-משפחה-בית-ילדים).
נזכרתי שלפני חודשיים הלכתי לטיפול רפלקסולוגי אצל חברה והיא התחילה לעסות את כפות הרגליים שלי ובאיזושהיא נקודה אמרתי לה, אאוץ’, זה ממש כואב פה. זה הטחול שלך, היא אמרה לי, איך שהאיברים מוחזקים. ועכשו הבנתי את מה שהיא אמרה, שבעצם אני מסתובבת בדריכות כזאת שאפילו לא הייתי ערה עד כמה.
אבל עכשו היה לי מלא זמן פנוי ושקט לשבת ולכתוב ללא רגשי אשמה שזה בא על חשבון מישהו בבית שזקוק לי ולראיה שני הפוסטים שכתבתי במהלך השבוע הזה.
עם זאת, לא הכל היה וורוד. תקף אותי איזה וירוס קל ולא הרגשתי כל כך טוב בחלק מהזמן והיה גם את אותו יום שאכנה אותו ה”מחדל” בקניון עזריאלי. חברה הזמינה אותי לכנס בתל אביב וקבענו להיפגש שם. הגעתי מוקדם לקניון שנמצא קרוב למקום הכנס, במטרה לשוטט בו כמה שעות להנאתי. ואז זה תפס אותי, מצב רוח לא משהו. אני לא יודעת אם היה זה מזג האוויר הגשום שבחוץ שהשפיע או שיחת הטלפון עם הבן הקטן שאמר שהוא מתקדם וכייף לו אבל גם שהוא מאוד מתגעגע אלי וגם אני הוצפתי בגעגועים.
או שהיה זה בגלל שפתאום הרגשתי לבד מידי עם עצמי וקלטתי שדווקא בכל ההמולה הבריאה של החיים, עם כל המשימות, דווקא אז, הרגעים הגנובים האלה של להיות לבד, הם הכי מתוקים, אבל מה יהיה כשהילדים יגדלו והקן יתרוקן ויהיה לי יותר מידי זמן לבד? חשבתי על ההורים המבוגרים שנשארים לבד וכמעט אף אחד לא בא לבקר אותם במשך השבוע. התחלתי להריץ במוחי תסריטים עגומים על העתיד הצפוי לי, שהובילו למחשבות מורידות והדיכאון חגג על חשבוני. לא נהניתי להסתובב. לא בא לי למדוד שום בגד. אפילו לא התחשק לי לשבת לקפה עם עצמי. כל האנשים מסביב נראו מרוצים ומתרוצצים ואני ישבתי על איזה ספסל וכל מה שרציתי זה להיות בבית עם המשפחה שלי. הרגשתי שאני כל כך שמחה שיש לי בעל וילדים ושכולם עוד בבית ושרק יהיו בריאים וימשיכו לעצבן ושגם אם הבית מבולגן וסוער לעיתים, זה עדיף על הריקנות הזאת..
מזל שלמחרת נקבע מבעוד מועד יום של כייף ובילוי עם חברתי בעשר השנים האחרונות, חגית.
היא גייסה את הוריה לאסוף את הקטן שלה מבית ספר ולדאוג לארוחה לגדולים ואני גייסתי את הארנק ומצב רוח טוב לטובת המפגש הצפוי. מה יש לומר, אפילו מזג האוויר חייך אלינו. נעים כזה עם קרירות קלה ומלטפת, השמש הפציעה והאירה את יומנו והרגשנו כמו תלמה ולואיז, שעוזבות את הכל מאחוריהן בטריקת דלת ונוסעות במכוניתן, כששערן מתבדר ברוח, אל הלא נודע. טוב, בקטנה. נשארנו באזור הבית. אבל מצאנו כמה פינות חמד קסומות שלא הכרנו. בצענו כמה רכישות של גבינות מיוחדות, ממרחים נחמדים וצנצנת דבש ועוד מספר רכישות משמעותיות יותר בתחום הביגוד.
להגנתי אומר שתקופה ארוכה לא קניתי שום בגד חדש להתהדר בו וכזכור, אחרי שיום קודם, יצאתי למרבה הבושה בידיים ריקות ממעוז השופינג עזריאלי, זה היה פיצוי הולם לכל הדעות.
“אני לא בטוחה שבעלי יודה לך על גיהוץ האשראי המשותף” אמרתי לחגית והיא ענתה שהוא יודה גם יודה כי אין כמו אישה מרוצה ושמחה שתקבל את פני בעלה במאור פנים אחרי שופינג ראוי לשמו. השתכנעתי מיד מהטיעון המוצלח שלה ואחרי מנוחה קלה עם קפה ומאפה, חזרנו עייפות אך מרוצות.
ככל שהשבוע התקדם, חשבתי שאולי הגיע הזמן לצאת מהנירוונה ולהתחיל לנקות את הבית.
שבועיים לפני כן העוזרת נטשה אותנו, אחרי לא מעט שנים, לטובת עבודה מסודרת עם תלוש והבית נראה, איך לומר, די מוזנח ומלוכלך (בהזדמנות זו, כל המלצה לעוזרת טובה תתקבל בברכה).
הרהרתי בסוגיה קלות ודי מהר הגעתי להחלטה שאני מעדיפה לדחות עוד קצת את שלב הניקיון שהרי אני בחופש ממשימות הבית, כולל זו.
אבל כשיום שישי הגיע, אספתי את עצמי ויצאתי לקניות למלא את המקרר.
הכנתי להם, כמיטב המסורת, לפי המתכון של אמא שלי את הקציצות המיוחדות שלה בתוספת אורז, שיהיה להם מה לאכול כשיחזרו רעבים ועייפים מהטיול וכמה עוגיות טעימות שבתי אוהבת.
שבת הגיעה ולפני שחזרתי סופית לשגרה ולמלאכת הניקיון שנדחתה כל השבוע, ביליתי, יחד עם חברתי שרית, בוקר מענג של ארוחה טובה וסרט, שהיו בבחינת מסיבת פרידה מושלמת מהחופשה שלי.
לסיום, תודה ענקית לבעלי שאיפשר את כל הטוב הזה.
בהמשך ליום האישה שנחגג שבוע קודם, בפועל חגגתי אותו שבוע אחרי. פסק הזמן הזה, כשהילדים נשארים בחזקת האב (בזמן שההורים עוד נשואים כמובן..), מאפשר לאישה לחוות שחרור אמיתי מכל מטלות הבית, מהאחריות המיידית לשלומם, ולחזור, גם אם לרגעים ספורים, לימי הרווקות העליזים (ואווו זה היה ממש מזמן..).
תודה לאל שכולם חזרו בריאים, שלמים ושמחים. נראה לי שבעלי יצטרך לנוח קצת עכשו…
ובחזרה לשגרה המבורכת. כל טוב והרבה בריאות לכולנו.
כתיבת תגובה