4:00 לפנות בוקר. לא מצליחה להירדם יותר. קולות הבכי החנוקים שלו מאתמול בערב עדיין מהדהדים באוזניי.
למה לא קמתי אליו?
איך יכולתי לתת לו לבכות ככה?
מייד מתגייסים כל ההסברים האפשריים:
הייתי עייפה כל כך.
אמרתי שאני הולכת לישון וכולם ידעו את זה.
השארתי לאבא את תפקיד המרדים, כך שלא נראה לי שמישהו ציפה שאשמע ואקום אליו.
יותר מזה, אני חושבת שבאיזשהוא מקום רציתי שיבכה ויוציא החוצה את כל המרמרת הזאת שדבקה בו בזמן האחרון. כל דבר שלא מסתדר בדיוק כפי שהוא רוצה גורר פרצופים אומללים, מצב רוח קדורני, הוא מתנהל מתוך איזה צער פנימי שממש בא לידי ביטוי בשפת גוף רופסת ובכתפיים שחוחות.
ואני תמיד משתדלת להיות שם לצידו, מנסה למצוא מסלולים להרגיע את ליבו.
(צילום: רות רונן)