“חשבתי שאולי נקפוץ ללונדון לכמה ימים בתחילת סוכות” אמר הבעל בדרך אגב באחד הימים.
“יש איזה משחק כדורגל שהגדול ישמח לצפות בו, הקטן ממש רוצה לראות את חווית הארי פוטר שלא הספקנו לראות בפעם הקודמת וגם לבת יש כמה רעיונות מה לעשות בגיחה כזאת.
זה יהיה נחמד אם תצטרפי, אבל את לא חייבת. רק תדעי שאנחנו נוסעים בכל מקרה ברגע שאמצא כרטיסים למשחק”.
ולמה הגישה הזהירה הזאת שלו תשאלו?
כי כשחזרנו מלונדון לפני כמה חודשים, יום הטיסה חזרה לארץ היה טראומתי במיוחד עבורי וכלל ישיבה של ח מ ש שעות על המטוס בשדה התעופה לוטון, שאחריהן הורידו את כל הנוסעים מהמטוס. האוטובוס שהובטח לא הגיע ונאלצנו לתפוס מונית על מזוודותינו לשדה התעופה סטנסטד במרחק של שעה וחצי משם ושוב נדרשנו לעשות צ’ק אין כדי לחזור עם מטוס צ’כי של חברת תעופה אחרת.
יום שלם שהתחיל מוקדם בבוקר והסתיים למחרת לפנות בוקר אחרי התשה כוללת, פיזית ונפשית.
לזה אפשר להוסיף את האירוע שהיה שנה לפני כן, כשניסינו לטוס לסוף שבוע זוגי קצר בפריז ומצאנו את עצמנו יושבים א ר ב ע שעות על המטוס עקב תקלה טכנית כביכול, שאחר כך התבררה כתירוץ, כי העיכוב נבע למעשה משביתת הטייסים האיומה, שהיתה בדיוק במועד הזה.
לפריז כבר לא היה טעם לטוס בזמן הקצר שנותר וחזרנו הביתה למגינת ליבם של כל הנוגעים בדבר, כולל הילדים, שבנו על בית ריק למסיבות בהיעדרנו.
[קרא עוד …]