זה התחיל לפני כמה חודשים כשנבחר היעד לחופשת הסקי השנתית. מידי שנה בעלי לוקח את שני הגדולים ונוסע עם אחיו וילדיו לסקי ואני נשארת עם הקטן. מעולם לא הצטרפתי לחופשה הזאת. בהתחלה זה היה הפחד מטיסה שהשאיר אותי בארץ המון שנים. ואז כשכבר העזתי והתחלתי לטוס ליעדים אחרים, עדיין נרתעתי ממזג האוויר הקר והמושלג, מהדרך הארוכה והמייגעת עד שמגיעים לאתרי הסקי המרוחקים בדרך כלל משדה התעופה, מעודף הביגוד, ומכך שמה בעצם יש לי לעשות שם כשאני לא עושה סקי חוץ מלשבת סגורה בחדר עם ספר טוב. אז העדפתי להישאר בארץ.
בעלי שאל אותי אם אני מתכוונת להצטרף השנה? הרהרתי בסוגיה והתלבטתי אם לא הגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות וללכת על זה. בכל סרטי הבר/בת מצווה המשפחתיים, תמיד היה חלק חשוב בתיעוד כל חוויותיהם מהסקי, מההווי המיוחד שהתפתח בשעות הגלישה וגם אחרי.
[קרא עוד …]
ארכיון של מרץ 2017
תהליך אישי
כבר עבר חודש מאז הפוסט האחרון שכתבתי ואני מוצאת את עצמי שרויה ביובש יצירתי בכתיבה. מנסה לגלגל במוחי כל מיני רעיונות, מחפשת השראה בכל מיני הזדמנויות, מפגשים עם חברות, יוצאת להליכות באוויר הפתוח, אולי משם יבוא עזרי וכלום לא קורה.
אחרי שכתבתי שישה פוסטים בבלוג שלי, אני כבר מכירה ויודעת לזהות את ההרגשה כשעולה בי הרצון לכתוב, שהדברים מתחילים לנבוע מתוכי וכאילו מבקשים להיכתב ולזרום החוצה.
עד כה הכתיבה היתה סביב נושא כלשהו. מילה שמייצגת משהו, שיר שמהדהד, סיטואציה מהחיים. כשיש איזשהוא ציר לכתיבה, המילים מתחילות להגיע. הן יכולות להופיע בכל מקום שאני נמצאת בו, למשל במטבח, פתאום עולה איזה משפט ואני ממהרת לכתוב אותו על פתק כי עוד שניה הוא ייעלם לי. בהמתנה לילד ליד בית הספר בצהריים עולים עוד משפטים ואני שולחת לעצמי סמס.
בדרך לקניות, מתנגן בי איזה שיר ואני כבר רואה את הכותרת של הפוסט הולכת ונרקמת לפני.
הציר הזה נותן לי בסיס לפעולה, כך שגם אם בסוף הכותרת תשתנה או מה שכתבתי יתגבש אפילו לפוסט בנושא אחר לגמרי, לפחות זה מאפשר לי להתניע.
אבל כאמור היתה לי תחושה שהמעיין קצת נחסם.